שלום לכולם.
הפעם אני רוצה לדבר על החיים בצד השני של המתרס ועל ההתמודדות עם תהליך השמירה על רמיסיה.
בעבר שלט ה-ocd באופן מוחלט בחיי ובהתנהגותי. לא הייתי מסוגלת לדמיין את חיי מחוץ לאחיזתו. אבל, אחרי עבודה קשה ומאומצת, שבה תרגלתי חשיפה ומניעת תגובה ברמות חרדה הולכות ועולות, סוף סוף התחלתי לקצור את הפירות.
ערב שגרתי אחד, מספר חודשים לאחר תחילת הטיפול, ישבתי וראיתי טלוויזיה. במקרה שודרה כתבה שהכילה טריגר לחשיפה ברמת חרדה סופר גבוהה. בעבר זה היה גורם למוח שלי לצרוח, ולי, לקפוץ מהספה אחוזת בעתה ולרוץ לאמבטיה, לשטוף ידיים, לספור, לבדוק, ולשטוף שוב עד שה"סכנה" כביכול נוטרלה. אבל באותו ערב עמדתי בחשיפה הבלתי מתוכננת הזאת ויכולתי לה. חייכתי לעצמי חיוך של סיפוק וניצחון, ופתאום הבנתי, שחיי עומדים להשתנות ללא היכר.
"לא, החיים שלך כבר השתנו", אמר לי המטפל שלי בתגובה.
במשך כמה שבועות הסתובבתי באופוריה. אחרי שעברתי שבעת מדורי גיהינום, הבנתי שחיי אכן השתנו ללא היכר. הרגשתי שאבן ענקית נגולה מעל ליבי.
ואז הגיעה השאלה: ומה עכשיו? לאן הולכים מכאן? אחרי שסיימתי את תרגול החשיפה ומניעת התגובה והגעתי לחשיפה הכי גבוהה בהיררכיה שיכולתי לדמיין, עבר הפוקוס בטיפול לסוג אחר של עבודה: שמירה על המצב הקיים ומניעת הישנות.
אני יודעת בדיוק מה תשאלו, כי אלו שאלות שגם אני שאלתי את עצמי: אז מה, אין לי יותר קומפולסיות בכלל? המחשבות הטורדניות לא קיימות יותר? ומה קורה אם יש איזשהוא טריגר לחרדה ביומיום שלא ציפיתי לו? מה, החלק הזה בחיי פשוט נעלם? והשאלה החביבה עליי (שבדרך כלל שואלים אנשים שלא היה להם מעולם ocd והם לא מבינים עד כמה התהליך הזה קשה): אז מה, יצאת מזה לגמרי?
אני רוצה לספר לכם משהו: אנחנו אנושיים. אני אישית למדתי במהלך הטיפול לגלות קצת יותר חמלה ולהיות פחות קשה כלפי עצמי. לפני כחודשיים נסעתי למפגש עם חברים, ובמהלך הפגישה נתקלתי בחשיפה לא יזומה ברמה מאוד גבוהה, מהסוג שהיה גורם לי בעבר לטפס על הקירות מרוב סבל. התמודדתי עם זה יפה מאוד והייתי גאה בעצמי, אבל, ברגע האחרון היססתי ונמנעתי. לא התמודדתי עם החשיפה בצורה הטובה ביותר כפי שהייתי רוצה (עוד הוכחה לכך שהפרפקציוניזם זו תכונה נוראית). אחר כך הבנתי שהיה פה איזשהוא רגע של הימנעות, והחרדה שלי עלתה. מיד הגיעו חוסר הביטחון והספק: מה זה בעצם אומר? האם ה-ocd שלי חוזר? אולי בעצם אני השליתי את עצמי כל הזמן ולמעשה לא התגברתי על ה-ocd? ואולי אני פשוט מרמה את עצמי?
אתם רוצים לשמוע את האמת? בוודאי שאני מפחדת. אני מתה מפחד שה-ocd יחזור.
אמרתי את זה מספר פעמים בעבר, ואני אחזור על כך, כי זה חשוב: הספק הוא כלי שרת של השטן! הקומפולסיות הם לא העיקר ב-ocd, הן רק הביטוי החיצוני. העיקר הוא הספק וחוסר הביטחון שלנו. הוא זה שמניע את כל התהליך, והוא יושב בתוכנו כמו וירוס רדום שרק מחכה שניכנס לפאזה של חולשה בכדי שיוכל להתעורר ולתקוף. אז נכון, לפעמים אנחנו מגיעים לסיטואציות של קושי וחוסר ביטחון שבהם אנחנו חוזרים לרגע להרגלים אוטומטיים ישנים. זה חלק מהיותנו אנושיים. פה לא נמצאת הבעיה. הבעיה היא, שברגע שאנחנו נותנים לספק, לחוסר הוודאות ולחוסר הביטחון את הכוח, אנחנו יוצרים פתח ל-ocd להשתחל פנימה.
אני שמחה שהאירוע הזה קרה. זה גרם לי להסתכל על תהליך הטיפול שלי בצורה הרבה פחות רומנטית, ויותר מציאותית ומפוכחת. במקום לצלול מאופוריה וריחוף על עננים לדיספוריה ודיכאון (שזה עוד צורת הסתכלות מוטעית של ראיית החיים בשחור ולבן), הבנתי, שההתמודדות היא לא זבנג וגמרנו. היא מורכבת מהרבה נקודות קטנות, שבכל אחת ואחת מהן אנחנו מבצעים בחירה. כמה ימים לאחר מכן עשיתי חשיפה יזומה דומה, בכוונה, והתמודדתי. את הגיצים הקטנים של הספק וההימנעות יש לכבות, לפני שיתלקחו מחדש לשריפה.
הבנתי גם שמותר לי להיות פחות קשה ומחמירה עם עצמי. כמה ימים אחרי, הגעתי לטיפול. לא ידעתי איך לפרש את מה שקרה, ובעיקר פחדתי מה המשמעות של זה- האם זה אומר שבעצם לא השגתי שום דבר? במשפט הראשון שלי אמרתי שאני רוצה לדבר על מעידות. סיפרתי על האירוע, ואז המטפל שלי חייך ואמר לי: את יודעת מה זה אומר? זה אומר שאת אנושית! זה פשוט סוג של הרגל שליווה אותך כל כך הרבה שנים! הוא צדק כמובן: התגובה הראשונית שלי נבעה מהרגל ישן: אחרי כל כך הרבה שנים שבהם הורגלתי להגיב באוטומטיות באופן מסוים, יהיו מצבים שבהם הרפלקס הראשוני שלי יהיה להגיב בהימנעות, אבל בשנייה שאחרי, אני אבחר להתמודד. וזה מה שחשוב! לא לנסות להיות מושלם בכל רגע ורגע אלא לדעת שיהיו גם רגעי מבחן, ושלמרות הקושי, יש לי מספיק כלים להתמודד. יותר מזה-הלו! זה לא סוג של ריטואל בפני עצמו? לבצע את ההתמודדות באופן מושלם בכל פעם ופעם? האם אין פה הקבלה ביזארית בין לבצע את הקומפולסיות של ה-ocd באופן מושלם ומדויק לבין לבצע את ההתמודדות והחשיפה בצורה מושלמת? ובכלל, מי בכלל צריך להיות מושלם לעזאזל?
אז לשאלתכם- האם המחשבות האובססיביות ייעלמו אי פעם? האם ניתן להיחשף לטריגר מעורר חרדה ולא להרגיש כלום? האם אפשר "לצאת מזה לגמרי"?
קרוב לוודאי שלא. וזה לגמרי בסדר, כי, קודם כל, העוצמה הולכת ופוחתת. ככל שמתרגלים חשיפה ומניעת תגובה עוד ועוד, המסלולים העצביים במוח ששידרו פעם שדר מוטעה של "סכנה", הולכים ודועכים. ויותר מזה, ככל שביצעתי את התרגולים האלו יותר וראיתי ששום דבר נורא לא קרה, הביטחון שלי עלה, הרגשתי שאני מחזירה את השליטה על חיי לעצמי, וכך יכולתי להמשיך ולטפס עוד שלב מעלה בדרגת החרדה.
ושנית, צורת ההסתכלות המוחלטת הזאת של "הכל או כלום" היא צורת מחשבה מאפיינת שכל כך הרבה שנים התנהלתי ממנה, וזאת צורת מחשבה מוטעית. אז מדי פעם יש חרדה, משהו מערער את היציבות שלנו ואנחנו מרגישים חסרי ביטחון, אז מה???? החיים אינם מתנהלים מתוך שחור ולבן. הקושי הוא חלק מחיינו. אני מרגישה שיש לי מספיק כלים כיום לא להישאב חזרה למעגל הספק וחוסר הביטחון של ה-ocd. וגם אם ישנם קשיים בדרך, ואפילו מעידות, נתמודד גם איתם ונחזור לעמוד על הרגליים.
שלישית, הבנתי את ההבדל בין מה שאני יכולה לשלוט בו למה שלא. אין לי אפשרות לשלוט בהופעתן של המחשבות המגיות. יותר מזה, הרצון לשלוט בכל ולהפחית את הסכנה האפשרית לאפס מוחלט הוא נטייה מוטעית של כל האוסידיסטים. אבל, וזה אבל ענקי, כיום, אני כן יכולה לשלוט באופן שבו אני מגיבה אליהן. ופה נמצאת ההתגברות האמיתית!
כשהגעתי לטיפול, המטרה שלי הייתה להתגבר על ה-ocd, והטיפול אכן החל בלימוד קשה ומאומץ כיצד להתגבר על האינסטינקט המוטעה שלי. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה הטיפול ישנה אותי. הוא המשיך וגלש להרבה יותר מזה: למדתי לקבל את עצמי, לגלות חמלה כלפי עצמי ולחיות בשלום עם חוסר השלמות של העולם. למדתי להעריך את מה שיש לי, ולהיות מאושרת מהעכשיו ולהפסיק לחשוש מהעתיד. ליהנות מרגעים קטנים ויומיומיים של חשיפה (שבעבר הייתה הופכת לי את הבטן מרוב חרדה), ולגלות עד כמה אני מאושרת, באמת מאושרת, שאני לא צריכה לרוץ לשטוף ידיים.
שלכם
ocd status post
הפעם אני רוצה לדבר על החיים בצד השני של המתרס ועל ההתמודדות עם תהליך השמירה על רמיסיה.
בעבר שלט ה-ocd באופן מוחלט בחיי ובהתנהגותי. לא הייתי מסוגלת לדמיין את חיי מחוץ לאחיזתו. אבל, אחרי עבודה קשה ומאומצת, שבה תרגלתי חשיפה ומניעת תגובה ברמות חרדה הולכות ועולות, סוף סוף התחלתי לקצור את הפירות.
ערב שגרתי אחד, מספר חודשים לאחר תחילת הטיפול, ישבתי וראיתי טלוויזיה. במקרה שודרה כתבה שהכילה טריגר לחשיפה ברמת חרדה סופר גבוהה. בעבר זה היה גורם למוח שלי לצרוח, ולי, לקפוץ מהספה אחוזת בעתה ולרוץ לאמבטיה, לשטוף ידיים, לספור, לבדוק, ולשטוף שוב עד שה"סכנה" כביכול נוטרלה. אבל באותו ערב עמדתי בחשיפה הבלתי מתוכננת הזאת ויכולתי לה. חייכתי לעצמי חיוך של סיפוק וניצחון, ופתאום הבנתי, שחיי עומדים להשתנות ללא היכר.
"לא, החיים שלך כבר השתנו", אמר לי המטפל שלי בתגובה.
במשך כמה שבועות הסתובבתי באופוריה. אחרי שעברתי שבעת מדורי גיהינום, הבנתי שחיי אכן השתנו ללא היכר. הרגשתי שאבן ענקית נגולה מעל ליבי.
ואז הגיעה השאלה: ומה עכשיו? לאן הולכים מכאן? אחרי שסיימתי את תרגול החשיפה ומניעת התגובה והגעתי לחשיפה הכי גבוהה בהיררכיה שיכולתי לדמיין, עבר הפוקוס בטיפול לסוג אחר של עבודה: שמירה על המצב הקיים ומניעת הישנות.
אני יודעת בדיוק מה תשאלו, כי אלו שאלות שגם אני שאלתי את עצמי: אז מה, אין לי יותר קומפולסיות בכלל? המחשבות הטורדניות לא קיימות יותר? ומה קורה אם יש איזשהוא טריגר לחרדה ביומיום שלא ציפיתי לו? מה, החלק הזה בחיי פשוט נעלם? והשאלה החביבה עליי (שבדרך כלל שואלים אנשים שלא היה להם מעולם ocd והם לא מבינים עד כמה התהליך הזה קשה): אז מה, יצאת מזה לגמרי?
אני רוצה לספר לכם משהו: אנחנו אנושיים. אני אישית למדתי במהלך הטיפול לגלות קצת יותר חמלה ולהיות פחות קשה כלפי עצמי. לפני כחודשיים נסעתי למפגש עם חברים, ובמהלך הפגישה נתקלתי בחשיפה לא יזומה ברמה מאוד גבוהה, מהסוג שהיה גורם לי בעבר לטפס על הקירות מרוב סבל. התמודדתי עם זה יפה מאוד והייתי גאה בעצמי, אבל, ברגע האחרון היססתי ונמנעתי. לא התמודדתי עם החשיפה בצורה הטובה ביותר כפי שהייתי רוצה (עוד הוכחה לכך שהפרפקציוניזם זו תכונה נוראית). אחר כך הבנתי שהיה פה איזשהוא רגע של הימנעות, והחרדה שלי עלתה. מיד הגיעו חוסר הביטחון והספק: מה זה בעצם אומר? האם ה-ocd שלי חוזר? אולי בעצם אני השליתי את עצמי כל הזמן ולמעשה לא התגברתי על ה-ocd? ואולי אני פשוט מרמה את עצמי?
אתם רוצים לשמוע את האמת? בוודאי שאני מפחדת. אני מתה מפחד שה-ocd יחזור.
אמרתי את זה מספר פעמים בעבר, ואני אחזור על כך, כי זה חשוב: הספק הוא כלי שרת של השטן! הקומפולסיות הם לא העיקר ב-ocd, הן רק הביטוי החיצוני. העיקר הוא הספק וחוסר הביטחון שלנו. הוא זה שמניע את כל התהליך, והוא יושב בתוכנו כמו וירוס רדום שרק מחכה שניכנס לפאזה של חולשה בכדי שיוכל להתעורר ולתקוף. אז נכון, לפעמים אנחנו מגיעים לסיטואציות של קושי וחוסר ביטחון שבהם אנחנו חוזרים לרגע להרגלים אוטומטיים ישנים. זה חלק מהיותנו אנושיים. פה לא נמצאת הבעיה. הבעיה היא, שברגע שאנחנו נותנים לספק, לחוסר הוודאות ולחוסר הביטחון את הכוח, אנחנו יוצרים פתח ל-ocd להשתחל פנימה.
אני שמחה שהאירוע הזה קרה. זה גרם לי להסתכל על תהליך הטיפול שלי בצורה הרבה פחות רומנטית, ויותר מציאותית ומפוכחת. במקום לצלול מאופוריה וריחוף על עננים לדיספוריה ודיכאון (שזה עוד צורת הסתכלות מוטעית של ראיית החיים בשחור ולבן), הבנתי, שההתמודדות היא לא זבנג וגמרנו. היא מורכבת מהרבה נקודות קטנות, שבכל אחת ואחת מהן אנחנו מבצעים בחירה. כמה ימים לאחר מכן עשיתי חשיפה יזומה דומה, בכוונה, והתמודדתי. את הגיצים הקטנים של הספק וההימנעות יש לכבות, לפני שיתלקחו מחדש לשריפה.
הבנתי גם שמותר לי להיות פחות קשה ומחמירה עם עצמי. כמה ימים אחרי, הגעתי לטיפול. לא ידעתי איך לפרש את מה שקרה, ובעיקר פחדתי מה המשמעות של זה- האם זה אומר שבעצם לא השגתי שום דבר? במשפט הראשון שלי אמרתי שאני רוצה לדבר על מעידות. סיפרתי על האירוע, ואז המטפל שלי חייך ואמר לי: את יודעת מה זה אומר? זה אומר שאת אנושית! זה פשוט סוג של הרגל שליווה אותך כל כך הרבה שנים! הוא צדק כמובן: התגובה הראשונית שלי נבעה מהרגל ישן: אחרי כל כך הרבה שנים שבהם הורגלתי להגיב באוטומטיות באופן מסוים, יהיו מצבים שבהם הרפלקס הראשוני שלי יהיה להגיב בהימנעות, אבל בשנייה שאחרי, אני אבחר להתמודד. וזה מה שחשוב! לא לנסות להיות מושלם בכל רגע ורגע אלא לדעת שיהיו גם רגעי מבחן, ושלמרות הקושי, יש לי מספיק כלים להתמודד. יותר מזה-הלו! זה לא סוג של ריטואל בפני עצמו? לבצע את ההתמודדות באופן מושלם בכל פעם ופעם? האם אין פה הקבלה ביזארית בין לבצע את הקומפולסיות של ה-ocd באופן מושלם ומדויק לבין לבצע את ההתמודדות והחשיפה בצורה מושלמת? ובכלל, מי בכלל צריך להיות מושלם לעזאזל?
אז לשאלתכם- האם המחשבות האובססיביות ייעלמו אי פעם? האם ניתן להיחשף לטריגר מעורר חרדה ולא להרגיש כלום? האם אפשר "לצאת מזה לגמרי"?
קרוב לוודאי שלא. וזה לגמרי בסדר, כי, קודם כל, העוצמה הולכת ופוחתת. ככל שמתרגלים חשיפה ומניעת תגובה עוד ועוד, המסלולים העצביים במוח ששידרו פעם שדר מוטעה של "סכנה", הולכים ודועכים. ויותר מזה, ככל שביצעתי את התרגולים האלו יותר וראיתי ששום דבר נורא לא קרה, הביטחון שלי עלה, הרגשתי שאני מחזירה את השליטה על חיי לעצמי, וכך יכולתי להמשיך ולטפס עוד שלב מעלה בדרגת החרדה.
ושנית, צורת ההסתכלות המוחלטת הזאת של "הכל או כלום" היא צורת מחשבה מאפיינת שכל כך הרבה שנים התנהלתי ממנה, וזאת צורת מחשבה מוטעית. אז מדי פעם יש חרדה, משהו מערער את היציבות שלנו ואנחנו מרגישים חסרי ביטחון, אז מה???? החיים אינם מתנהלים מתוך שחור ולבן. הקושי הוא חלק מחיינו. אני מרגישה שיש לי מספיק כלים כיום לא להישאב חזרה למעגל הספק וחוסר הביטחון של ה-ocd. וגם אם ישנם קשיים בדרך, ואפילו מעידות, נתמודד גם איתם ונחזור לעמוד על הרגליים.
שלישית, הבנתי את ההבדל בין מה שאני יכולה לשלוט בו למה שלא. אין לי אפשרות לשלוט בהופעתן של המחשבות המגיות. יותר מזה, הרצון לשלוט בכל ולהפחית את הסכנה האפשרית לאפס מוחלט הוא נטייה מוטעית של כל האוסידיסטים. אבל, וזה אבל ענקי, כיום, אני כן יכולה לשלוט באופן שבו אני מגיבה אליהן. ופה נמצאת ההתגברות האמיתית!
כשהגעתי לטיפול, המטרה שלי הייתה להתגבר על ה-ocd, והטיפול אכן החל בלימוד קשה ומאומץ כיצד להתגבר על האינסטינקט המוטעה שלי. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה הטיפול ישנה אותי. הוא המשיך וגלש להרבה יותר מזה: למדתי לקבל את עצמי, לגלות חמלה כלפי עצמי ולחיות בשלום עם חוסר השלמות של העולם. למדתי להעריך את מה שיש לי, ולהיות מאושרת מהעכשיו ולהפסיק לחשוש מהעתיד. ליהנות מרגעים קטנים ויומיומיים של חשיפה (שבעבר הייתה הופכת לי את הבטן מרוב חרדה), ולגלות עד כמה אני מאושרת, באמת מאושרת, שאני לא צריכה לרוץ לשטוף ידיים.
שלכם
ocd status post
כתיבה יפה ומעוררת השראה כל הכבוד
השבמחק