שלום לכולם
כשהקמתי את הבלוג הזה, עשיתי זאת על מנת לדבר על ה-ocd ועל האופן בו השפיע עליי ועל מערכות היחסים המשמעותיות בחיי. הקדשתי פרקים שלמים לתאר את הסבל שגרם לי ואת השפעתו על מערכות היחסים עם בן זוגי בעבר ובהווה. הפעם אקדיש את הפרק הנוכחי לצלע השלישית והכל-כך חשובה: הילדים שלי ואיך זה לגדל ילדים בצל ה-ocd.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שהגעתי להחלטה להתחיל טיפול הייתה הילדים שלי. ליתר דיוק, רצוני שהם לעולם לא ייחשפו ולא יושפעו לרעה מהקומפולסיות שבצעתי. כשכבר לא יכולתי לשלוט בשטיפות הידיים שלי ולהחביא את הטקסים מפני העולם, וכשהילדים שלי שמעו והחלו לשאול שאלות באשר לקולות הבוקעים מהאמבטיה בזמן שאני שוטפת ידיים, הבנתי שאני עומדת בפני החלטה. פחדתי פחד מוות שאני עלולה לספק להם דוגמא והשפעה רעה. התביישתי מאוד מהרגע הגורלי שבו אצטרך להתחיל לספק להם תשובות לשאלותיהם, וידעתי שהרגע הזה עומד להגיע.
ואכן החלטתי. החלטתי לצלול לתוך הפחד ולהילחם, כדי שהילדים שלי לא יצטרכו לגדול לצד אמא בעלת נכות.
גילוי נאות: יש עוד סיבה למה החלטתי לכתוב את הפרק הזה על אמהות ו-ocd.
השבוע חלה רעידת אדמה בעולמי האישי: בני הבכור אובחן ב-ocd.
זה לא שזה נפל עליי בהפתעה, ממש לא. חשדתי בזה כבר מזמן, ולצערי, צדקתי.
זיהיתי את הדפוסים האובססיבים, דאגנות היתר והפרפקציוניזם, טענתי שצריך לבדוק את זה, דחפתי את כל התהליך כולל הליכה לפסיכיאטר, ולא הנחתי לזה. עצם המחשבה על כך שאולי אנחנו מפספסים את הסימנים שלמשהו שיתפרץ במלוא עוזו בעתיד דרבן אותי לא להרפות ולחזור לפסיכיאטר גם בפעם השניה. הכל נעשה בשבילי נורא ברור אחרי שהבן שלי סיפר לי בסוד על הרגלים של צורך בסימטריה וסדר שממש מפריעים לו. האסימון שלי נפל כבר אז, עוד לפני האבחנה של הפסיכיאטר.
אבל המעבר מסתם חשד ותחושת בטן חזקה לאבחנה וודאית הפך את הכל למוחשי ואמיתי, ואני מודה שאני מתקשה להתמודד עם זה.
הדבר שהכי חששתי ממנו ופיללתי שלא יקרה ארע, וזה פגע אצלי בעצב הכי רגיש והכי מודלק. עקב אכילס, מישהו אמר? לגמרי. נכון, זה בהחלט לא גזירת גורל ולא סוף העולם (זו בסך הכל רק תפיסה קוגניטיבית מוטעית של אובדן פרופורציות וראיית עולם דטרמיניסטית בשחור ולבן. טעות חשיבה קוגניטיבית), כי אפשר וניתן להתגבר על ה-ocd, במיוחד כשתופסים את זה בגיל צעיר. אך יחד עם זאת, זה לא הפריע למאגר רגשות האשמה שלי לעלות על גדותיו.
אז בואו ונפתח את זה ונסתכל לאויב בעיניים. זה כמו הפיל הלבן בחדר שכל האימהות (ועמכם הסליחה, האבות) יודעות שהוא שם אבל לא מודות בזה, וקל וחומר אמהות עם ocd: האשמה.
זה רגש נורא! האשמה רק מקטינה אותנו, מכניסה אותנו לפינה (פולנים, לא?(:) ואין בה שום דבר מועיל להתמודדות עם הסיטואציה, היא רק מכלה אותנו ולא בונה כלום. אשמה גורמת לנו להרגיש קטנים יותר. יש בה את הכוח למנוע מאיתנו להאמין בעצמנו ולהתחבר ליכולות ולחוזקות הנפלאים שקיימים בתוכנו אך ההתרכזות באשמה מונעת מאיתנו להכיר בהם. האשמה תגרום לנו תמיד לראות את חצי הכוס הריקה ולהתעלם מזו המלאה.
דרך המשקפיים של האשמה, העולם תמיד נראה שחור.
לא אפור.
שחור.
האשמה גורמת לכל אימא להרגיש כמו אמא מחורבנת, שלא לדבר על אמא שעברה את ה-ocd בעצמה.
אבל אני אשמה, לא? החל בגנים שלי שתרמו את תרומתם, דרך הסטרס שהייתי בו בהריון כששטפתי ידיים וסבלתי ולא טיפלתי בעצמי מרוב בושה (עוד רגש מקטין ולא פרודוקטיבי....) וכלה בזה שהתעקשתי איתו על שמירת היגיינה כי זה חשוב לשטוף ידיים לפני ארוחה (דרישה הגיונית, לא? מישהו פה בכלל חושב שזה גורם להתפתחות ocd?).
כל ההריון הרגשתי אשמה וחרדה: חרדה שההורמונים של הסטרס בגלל ה-ocd שמסתובבים בזרם הדם שלי יפגעו בילד, יגרמו לו להיות גם הוא בסטרס, להיות ילד דאגן, לפתח ocd בעצמו.
ובסוף זה מתגשם ומתפוצץ לי ישר בפרצוף.
אז בטוח זו אשמתי, לא? ברור-אמא תמיד אשמה. זה כלל טבע, לא?
זהו, שלא!
יש לי שלוש השגות על התפיסה המוטעית הזאת: ראשית, לכל ילד יש את האופי שלו, ההרגלים שלו ונטיתו הטבעית. הייתי בהריון עם ילדי השני עם אותו סטרס, אותם הריטואלים ואותו ה-ocd, וילדי השני בכלל לא מגלה נטייה ל-ocd. אז איפה נכנס פה כלל ה-"אמא תמיד אשמה"?
שנית, צריך לעקור את תפיסת ה-"מי אשם" הזו מהשורש. זו תפיסה שאוכלת אותנו מבפנים והיום גם גיליתי שהיא עושה את לאורך דורות שלמים: דיברתי רבות על הוריי שעודדו אותי להצטיין ותלו בי ציפיות, על הבושה שהייתה לי כשאובחנתי, ועל כך שהסתרתי את ההפרעה מהם ומכל העולם במשך שנים עד שיום אחד לאחר כברת דרך בטיפול סיפרתי להם והפכתי את הבושה לגאווה. היום, כשסיפרתי לאמי על האבחנה של בני, היא לא התאפקה וחשפה את האשמה שאיתה היא מתמודדת לאורך כל השנים בשאלה מלאת רגש: "האם אני אשמה במשהו בכך שאצלך התפתח ocd?"
אתם יודעים מה עניתי לה?
"את לא אשמה, אף אחד לא אשם! זה פשוט קרה, ואין טעם להתעסק במי אשם ומי אחראי! זה גם לא משנה כי בסופו של דבר אנחנו מחליטים איך החיים שלנו ייראו ואני בחרתי לטפל ב-ocd והשורה התחתונה היא מבחן התוצאה ולכן העיסוק במי אשם הוא חסר תועלת".
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השלישית. חוק האויב. אני לא הבנתי את זה עד שהמטפל שלי העלה את זה בטיפול אבל הוא צדק: כל המחשבות החוזרות האלה על אשמה, הם בעצם האויב בתחפושת! מה המטרה שלהם? להחליש אותנו, להוריד לנו את הביטחון, לגרום לנו להרגיש קטנים! ההתעסקות הזאת באשמה היא האויב כי היא מגמדת אותנו, שולטת בנו ומכתיבה את התנהגותנו. האשמה היא עוד אחד מהכלים המניעים את ה-ocd, ואת האויב צריך לזהות! מטרתה לגרום לנו לרוץ כמו עכברים במבוך ולחפש את מה שיחזיר לנו את השלווה ויבטל את חוסר הנוחות המשוועת שאנחנו מרגישים (ומכאן הדרך לקומפולסיה היא מאוד קצרה). אבל בעצם, הדבר הנכון הוא כן לחוות את חוסר הנוחות הזו ולומר לעצמי: כן, נכון, אני מרגישה קשה מאוד עם הסיטואציה, זה הדבר האחרון שרציתי, אבל אני אכיל את חוסר הנוחות ואת החרדה שבאה בעקבותיה ואני אתמודד איתה.
יותר מזה: אני אשתדל למצוא את הדברים החיוביים בסיטואציה ולהפיק ממנה את המיטב. על מה לעזאזל היא מדברת, אתם שואלים? איך אפשר למצוא בסיטואציה כזאת משהו חיובי? גם אני חשבתי כך, ואז המטפל שלי הציע זווית הסתכלות אחרת, כמעט פיוטית: אולי עצם העובדה שאני עברתי את הטיפול הזה, מקנה לי את היכולות לעזור לו לעבור את התהליך הזה בעצמו? האם אין פה סמליות מסוימת, שאני כאמא שלו יכולה לעזור לו בטיפול שלו דווקא מתוך המקום של מי שהייתה שם ועברה את זה בעצמה?
כן. זה קשה. אבל אנחנו בוחרים איך להסתכל ולפרש את האירועים בחיינו. אנחנו בוחרים את הפריזמה שדרכה אנחנו רואים את העולם.
וכך, העובדה שלי היה ocd מקבל תפנית במשמעות: זה כבר לא דבר שלילי ומעורר אשמה כי אני הורשתי לו את הגנים שלי, אלא חיובי. יש אפילו כאלו שיגידו, שזה לא מקרי, ושהשנה האחרונה שבה אני עברתי טיפול נתנה לי את ההכנה הטובה ביותר לעזור לו.
אולי זאת תהיה הגזמה פראית לומר זאת, אבל, אם אני אצליח לעזור לו לטפל בזה בשלב מוקדם כך שזה לא יתפתח ל-ocd בבגרותו אלא יישאר כפאזה חולפת בילדותו, זה יהיה תיקון מדהים בשבילי, כי אני סבלתי מההפרעה כמעט עשרים שנה. יש גם הבדל באופן ובמצב שבו ה-ocd אובחן בשנינו, וגם זה סוג של תיקון בשבילי: אצלו זה מאובחן כשהוא בן שבע, ילד חיוני ומתפקד לחלוטין מבחינה חברתית ולימודית, ללא ריטואלים אלא בעיקר עם קוים מסוימים של מחשבות טורדניות ומעוררות חרדה שמציקות לו, והוא לא מתבייש לחשוף אותן מול המטפל אלא דווקא מעונין לשתף פעולה ולהפטר מהן. אצלי ההפרעה אובחנה כשכבר הייתי לכודה עמוק בתוך קורי העכביש שלה, עם טקסים מפותחים ומחשבות מעוותות, סגירות נוראית וחוסר יכולת לשתף פעולה מרוב בושה. וכמעט לא יכולתי לתפקד.
תודה לאל על ההבדל הזה! זה נותן לי תקווה, כי אם אני יצאתי מזה, מתוך הבור העמוק שבו שכבתי, אז בוודאי שגם הוא יוכל. ואני אעשה כל שביכולתי לעזור לו.
ועכשיו-לעבודה! תאחלו לנו בהצלחה(:
ocd status post
כשהקמתי את הבלוג הזה, עשיתי זאת על מנת לדבר על ה-ocd ועל האופן בו השפיע עליי ועל מערכות היחסים המשמעותיות בחיי. הקדשתי פרקים שלמים לתאר את הסבל שגרם לי ואת השפעתו על מערכות היחסים עם בן זוגי בעבר ובהווה. הפעם אקדיש את הפרק הנוכחי לצלע השלישית והכל-כך חשובה: הילדים שלי ואיך זה לגדל ילדים בצל ה-ocd.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שהגעתי להחלטה להתחיל טיפול הייתה הילדים שלי. ליתר דיוק, רצוני שהם לעולם לא ייחשפו ולא יושפעו לרעה מהקומפולסיות שבצעתי. כשכבר לא יכולתי לשלוט בשטיפות הידיים שלי ולהחביא את הטקסים מפני העולם, וכשהילדים שלי שמעו והחלו לשאול שאלות באשר לקולות הבוקעים מהאמבטיה בזמן שאני שוטפת ידיים, הבנתי שאני עומדת בפני החלטה. פחדתי פחד מוות שאני עלולה לספק להם דוגמא והשפעה רעה. התביישתי מאוד מהרגע הגורלי שבו אצטרך להתחיל לספק להם תשובות לשאלותיהם, וידעתי שהרגע הזה עומד להגיע.
ואכן החלטתי. החלטתי לצלול לתוך הפחד ולהילחם, כדי שהילדים שלי לא יצטרכו לגדול לצד אמא בעלת נכות.
גילוי נאות: יש עוד סיבה למה החלטתי לכתוב את הפרק הזה על אמהות ו-ocd.
השבוע חלה רעידת אדמה בעולמי האישי: בני הבכור אובחן ב-ocd.
זה לא שזה נפל עליי בהפתעה, ממש לא. חשדתי בזה כבר מזמן, ולצערי, צדקתי.
זיהיתי את הדפוסים האובססיבים, דאגנות היתר והפרפקציוניזם, טענתי שצריך לבדוק את זה, דחפתי את כל התהליך כולל הליכה לפסיכיאטר, ולא הנחתי לזה. עצם המחשבה על כך שאולי אנחנו מפספסים את הסימנים שלמשהו שיתפרץ במלוא עוזו בעתיד דרבן אותי לא להרפות ולחזור לפסיכיאטר גם בפעם השניה. הכל נעשה בשבילי נורא ברור אחרי שהבן שלי סיפר לי בסוד על הרגלים של צורך בסימטריה וסדר שממש מפריעים לו. האסימון שלי נפל כבר אז, עוד לפני האבחנה של הפסיכיאטר.
אבל המעבר מסתם חשד ותחושת בטן חזקה לאבחנה וודאית הפך את הכל למוחשי ואמיתי, ואני מודה שאני מתקשה להתמודד עם זה.
הדבר שהכי חששתי ממנו ופיללתי שלא יקרה ארע, וזה פגע אצלי בעצב הכי רגיש והכי מודלק. עקב אכילס, מישהו אמר? לגמרי. נכון, זה בהחלט לא גזירת גורל ולא סוף העולם (זו בסך הכל רק תפיסה קוגניטיבית מוטעית של אובדן פרופורציות וראיית עולם דטרמיניסטית בשחור ולבן. טעות חשיבה קוגניטיבית), כי אפשר וניתן להתגבר על ה-ocd, במיוחד כשתופסים את זה בגיל צעיר. אך יחד עם זאת, זה לא הפריע למאגר רגשות האשמה שלי לעלות על גדותיו.
אז בואו ונפתח את זה ונסתכל לאויב בעיניים. זה כמו הפיל הלבן בחדר שכל האימהות (ועמכם הסליחה, האבות) יודעות שהוא שם אבל לא מודות בזה, וקל וחומר אמהות עם ocd: האשמה.
זה רגש נורא! האשמה רק מקטינה אותנו, מכניסה אותנו לפינה (פולנים, לא?(:) ואין בה שום דבר מועיל להתמודדות עם הסיטואציה, היא רק מכלה אותנו ולא בונה כלום. אשמה גורמת לנו להרגיש קטנים יותר. יש בה את הכוח למנוע מאיתנו להאמין בעצמנו ולהתחבר ליכולות ולחוזקות הנפלאים שקיימים בתוכנו אך ההתרכזות באשמה מונעת מאיתנו להכיר בהם. האשמה תגרום לנו תמיד לראות את חצי הכוס הריקה ולהתעלם מזו המלאה.
דרך המשקפיים של האשמה, העולם תמיד נראה שחור.
לא אפור.
שחור.
האשמה גורמת לכל אימא להרגיש כמו אמא מחורבנת, שלא לדבר על אמא שעברה את ה-ocd בעצמה.
אבל אני אשמה, לא? החל בגנים שלי שתרמו את תרומתם, דרך הסטרס שהייתי בו בהריון כששטפתי ידיים וסבלתי ולא טיפלתי בעצמי מרוב בושה (עוד רגש מקטין ולא פרודוקטיבי....) וכלה בזה שהתעקשתי איתו על שמירת היגיינה כי זה חשוב לשטוף ידיים לפני ארוחה (דרישה הגיונית, לא? מישהו פה בכלל חושב שזה גורם להתפתחות ocd?).
כל ההריון הרגשתי אשמה וחרדה: חרדה שההורמונים של הסטרס בגלל ה-ocd שמסתובבים בזרם הדם שלי יפגעו בילד, יגרמו לו להיות גם הוא בסטרס, להיות ילד דאגן, לפתח ocd בעצמו.
ובסוף זה מתגשם ומתפוצץ לי ישר בפרצוף.
אז בטוח זו אשמתי, לא? ברור-אמא תמיד אשמה. זה כלל טבע, לא?
זהו, שלא!
יש לי שלוש השגות על התפיסה המוטעית הזאת: ראשית, לכל ילד יש את האופי שלו, ההרגלים שלו ונטיתו הטבעית. הייתי בהריון עם ילדי השני עם אותו סטרס, אותם הריטואלים ואותו ה-ocd, וילדי השני בכלל לא מגלה נטייה ל-ocd. אז איפה נכנס פה כלל ה-"אמא תמיד אשמה"?
שנית, צריך לעקור את תפיסת ה-"מי אשם" הזו מהשורש. זו תפיסה שאוכלת אותנו מבפנים והיום גם גיליתי שהיא עושה את לאורך דורות שלמים: דיברתי רבות על הוריי שעודדו אותי להצטיין ותלו בי ציפיות, על הבושה שהייתה לי כשאובחנתי, ועל כך שהסתרתי את ההפרעה מהם ומכל העולם במשך שנים עד שיום אחד לאחר כברת דרך בטיפול סיפרתי להם והפכתי את הבושה לגאווה. היום, כשסיפרתי לאמי על האבחנה של בני, היא לא התאפקה וחשפה את האשמה שאיתה היא מתמודדת לאורך כל השנים בשאלה מלאת רגש: "האם אני אשמה במשהו בכך שאצלך התפתח ocd?"
אתם יודעים מה עניתי לה?
"את לא אשמה, אף אחד לא אשם! זה פשוט קרה, ואין טעם להתעסק במי אשם ומי אחראי! זה גם לא משנה כי בסופו של דבר אנחנו מחליטים איך החיים שלנו ייראו ואני בחרתי לטפל ב-ocd והשורה התחתונה היא מבחן התוצאה ולכן העיסוק במי אשם הוא חסר תועלת".
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השלישית. חוק האויב. אני לא הבנתי את זה עד שהמטפל שלי העלה את זה בטיפול אבל הוא צדק: כל המחשבות החוזרות האלה על אשמה, הם בעצם האויב בתחפושת! מה המטרה שלהם? להחליש אותנו, להוריד לנו את הביטחון, לגרום לנו להרגיש קטנים! ההתעסקות הזאת באשמה היא האויב כי היא מגמדת אותנו, שולטת בנו ומכתיבה את התנהגותנו. האשמה היא עוד אחד מהכלים המניעים את ה-ocd, ואת האויב צריך לזהות! מטרתה לגרום לנו לרוץ כמו עכברים במבוך ולחפש את מה שיחזיר לנו את השלווה ויבטל את חוסר הנוחות המשוועת שאנחנו מרגישים (ומכאן הדרך לקומפולסיה היא מאוד קצרה). אבל בעצם, הדבר הנכון הוא כן לחוות את חוסר הנוחות הזו ולומר לעצמי: כן, נכון, אני מרגישה קשה מאוד עם הסיטואציה, זה הדבר האחרון שרציתי, אבל אני אכיל את חוסר הנוחות ואת החרדה שבאה בעקבותיה ואני אתמודד איתה.
יותר מזה: אני אשתדל למצוא את הדברים החיוביים בסיטואציה ולהפיק ממנה את המיטב. על מה לעזאזל היא מדברת, אתם שואלים? איך אפשר למצוא בסיטואציה כזאת משהו חיובי? גם אני חשבתי כך, ואז המטפל שלי הציע זווית הסתכלות אחרת, כמעט פיוטית: אולי עצם העובדה שאני עברתי את הטיפול הזה, מקנה לי את היכולות לעזור לו לעבור את התהליך הזה בעצמו? האם אין פה סמליות מסוימת, שאני כאמא שלו יכולה לעזור לו בטיפול שלו דווקא מתוך המקום של מי שהייתה שם ועברה את זה בעצמה?
כן. זה קשה. אבל אנחנו בוחרים איך להסתכל ולפרש את האירועים בחיינו. אנחנו בוחרים את הפריזמה שדרכה אנחנו רואים את העולם.
וכך, העובדה שלי היה ocd מקבל תפנית במשמעות: זה כבר לא דבר שלילי ומעורר אשמה כי אני הורשתי לו את הגנים שלי, אלא חיובי. יש אפילו כאלו שיגידו, שזה לא מקרי, ושהשנה האחרונה שבה אני עברתי טיפול נתנה לי את ההכנה הטובה ביותר לעזור לו.
אולי זאת תהיה הגזמה פראית לומר זאת, אבל, אם אני אצליח לעזור לו לטפל בזה בשלב מוקדם כך שזה לא יתפתח ל-ocd בבגרותו אלא יישאר כפאזה חולפת בילדותו, זה יהיה תיקון מדהים בשבילי, כי אני סבלתי מההפרעה כמעט עשרים שנה. יש גם הבדל באופן ובמצב שבו ה-ocd אובחן בשנינו, וגם זה סוג של תיקון בשבילי: אצלו זה מאובחן כשהוא בן שבע, ילד חיוני ומתפקד לחלוטין מבחינה חברתית ולימודית, ללא ריטואלים אלא בעיקר עם קוים מסוימים של מחשבות טורדניות ומעוררות חרדה שמציקות לו, והוא לא מתבייש לחשוף אותן מול המטפל אלא דווקא מעונין לשתף פעולה ולהפטר מהן. אצלי ההפרעה אובחנה כשכבר הייתי לכודה עמוק בתוך קורי העכביש שלה, עם טקסים מפותחים ומחשבות מעוותות, סגירות נוראית וחוסר יכולת לשתף פעולה מרוב בושה. וכמעט לא יכולתי לתפקד.
תודה לאל על ההבדל הזה! זה נותן לי תקווה, כי אם אני יצאתי מזה, מתוך הבור העמוק שבו שכבתי, אז בוודאי שגם הוא יוכל. ואני אעשה כל שביכולתי לעזור לו.
ועכשיו-לעבודה! תאחלו לנו בהצלחה(:
ocd status post
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה